🎧 לצפייה בשיעור המקורי ביוטיוב: לחצו כאן
יש הודיה שנאמרת בפה, ויש הודיה שהגוף כולו אומר. בפרשת חיי שרה, כששמע אליעזר, עבד אברהם, שבתואל ולבן הסכימו שרבקה תהיה אשת יצחק, נאמר: ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַה׳״ (בראשית כד, נב).
רש״י מביא: ״מכאן שמברכים על הבשורות הטובות״. אבל ההשתחוויה של אליעזר מלמדת עוד דבר: הודיה לה׳ יכולה להיות מעשה עמוק, שמוריד את כל האדם לארץ.
העניין של ״השתחויה״ הוא עבודה גדולה מאוד. בימי קדם היו משתחווים על הרצפה בפישוט ידיים ורגליים. זה מראה כאילו האדם מתפשט לגמרי, מאבד את כוחותיו, כאילו אין לו שום מידה. הוא אפס, על הקרקע. הוא מוותר על עצמו לגמרי, בהודיה לקדוש ברוך הוא.
בבית המקדש היו משתחווים כך על הרצפה. היום צריך להניח משהו שיפריד בין הפנים לרצפה, וברצפת אבן רואים עד כמה זה עמוק. מכאן רואים את אליעזר, שגדל בבית אברהם אבינו. זה היה החינוך וזו הייתה הדרך: אם יש בשורה טובה, צריך להשתחוות, בפישוט ידיים ורגליים, להודות לה׳. ולא רק להגיד בפה ״תודה רבה״.
גם בתפילת שמונה עשרה אנחנו משתחווים לקדוש ברוך הוא: בתחילת ברכת אבות, בסופה, ובמודים. כך אנחנו מרגילים את עצמנו, מעט, לתנועה של הודיה שהגוף כולו משתתף בה.
אחד מגדולי התורה זצ״ל היה אומר שכשאדם משתחווה הוא צריך לחשוב על הדברים הטובים שה׳ נתן לו, ולנצל את ההזדמנות כדי להגיש הודיה מעומק הלב, אפילו על דברים שקרו לפני הרבה שנים: הצלחה שהייתה לו, שהתחתן, שיש לו אישה, יש לו ילדים.
אותו גדול חיתן כמה מבנותיו. בהלל, כשהוא אומר ״הוֹדוּ לַה׳ כִּי טוֹב״, פעמים רבות, הוא היה חושב בכל ״הודו״: הודו לה׳ כי טוב, כי חיתנתי את הבת הזאת. הודו לה׳ כי טוב, כי חסד ה׳ היה גם עם הבת הזאת. כל פעם שאומרים ״הודו לה׳״, אפשר לחשוב על טובה אחרת שה׳ עשה עמנו.
בוודאי לא יהיה נורא אם גם אנחנו, כששומעים בשורה טובה, נפשט ידיים ורגליים ונשתחווה על הרצפה, ולו מעט. להרגיל את עצמנו לעניין הזה. כך היה עבד אברהם, וכך הייתה הדרך הרגילה אצלו, כל דבר טוב.
אותו גדול היה אומר, בשיעור ״עשר דרכים לגדלות״: פעם אחת ביום לשבת על הרצפה ולהתבונן בחורבן בית המקדש. יש אנשים שעושים תיקון חצות, יושבים על הרצפה כל לילה. אבל לפחות לשנייה אחת ביום, לשבת על הרצפה, לחשוב בלב ולהצטער על חורבן בית המקדש. זה מרגיל את האדם להרגיש את הגלות.
כך גם כאן. אפשר שמי שמתבייש להשתחוות שיכנס לחדר סגור, יסגור את הדלת ויפשט ידיים ורגליים להודות לקדוש ברוך הוא כעבד אברהם. כך נתרגל, וכשנשתחווה בתפילה נשתחווה בהרגשה עמוקה.
יש חיוב לברך על כל בשורה טובה. זה דבר שטוב לו ולאחרים. חז״ל תיקנו ברכות כדי להרגיל אותנו להודות לקדוש ברוך הוא על כל חסדיו. על בשורות טובות, כמו לידת ילד או נכד, יש ברכה מיוחדת, ״הטוב והמטיב״. וגם בלי ברכה, אנחנו צריכים להודות לה׳ ולהגיד תודה מעומק הלב.
התגובה שלנו לכל מה שה׳ מבשר לנו ומטיב לנו צריכה להיות הודיה מעומק הלב. וזה מה שלמד עבד אברהם. ואנחנו, בני הבנים של אברהם אבינו, ודאי צריכים להתחנך בעניין הזה.
אליעזר שמע בשורה, והשתחווה. אנחנו מבקשים ללמוד ממנו: לא להסתפק במילים, אלא להודות לה׳ בכל הלב, ואפילו בכל הגוף.